"הסוד שבעיניים" והסוד שבאוסקר לסרט הזר

פרס האוסקר לסרט הזר הוא פרס חמקמק ואירוני. להנחתי מאז "חיים של אחרים" שזכה בצדק, התחיל הפרס להתגלגל במשך שלוש שנים ברצף לידיים הלא ראויות במקרה הגרוע, או פשוט בנות-מזל במקרה הטוב. לדעתי, נגמר המאבק הצמוד במקרים אלה בזכייה של המתמודד החלש. כלומר, זה לא ש"הזייפנים" לא ראוי לפרס – "בופור" היה ראוי יותר. "פרידות", לעומת זאת, היתה פשוט בחירה מקוממת בעיני. מסרט שזוכה על חשבון "ואלס עם באשיר" ציפיתי ליותר, וזאת לא הצטדקות ציונית – השנה למשל לא חשבתי ש"עג'מי" הוא הטוב מבין המועמדים, פשוט היה לי ברור כל כך ש"סרט לבן" יזכה שמצאתי את עצמי מאוכזב בשביל מיכאל האנקה יותר מאשר בשביל ירון שני וסכנדר קובטי.
עקב האמור לעיל, לצפיה ב"הסוד שבעיניים" ניגשתי מסוייג. אחרי הכל, כמה טוב הוא כבר יכול להיות אם הוא זכה באוסקר הזר? הרי מ"פרידות" כבר נכוויתי. ואכן, מדובר אמנם בסרט טוב יותר מהזוכה דאשתקד, אבל עדיין נראה שהאקדמיה האמריקאית פשוט אוהבת את הסרטים הזרים שלה כמה שיותר אמריקאיים. החדשות הטובות – זה עדיין לא אומר שהם גרועים.
בנחמין אספוזיטו, עובד משרד המשפטים, פורש לגמלאות לאחר שלושים שנות עבודה ומחליט לכתוב ספר על רצח לא פתור שמטריד את מנוחתו. הוא חוזר לאותו משרד ופותח מחדש את התיק, תוך שהוא חוזר לאהבה לא ממומשת שהייתה לו כלפי שופטת שעבדה לצידו.
הסיפור נע על שני צירי זמן – אז והיום. סיפור ה"אז" מעניין ומותח, בזמן שסיפור ה"היום" צפוי ברובו – עד לסופו המפתיע.
הסרט פועל היטב על פי הקלישאה התסריטאית ההוליוודית, הקובעת ש"90% מהסרט זה הסוף שלו". לעומת זאת, עד לאותו פיתול מעניין מתעטפת עלילת המתח בסיפור אהבה לא משכנע, שקצת מעכבת אותו ולוקחת אותו לכיוונים דביקים. כל הסיפור על האהבה בין אספוזיטו למעסיקתו נתפס כתמוה בעיניי, והוא פשוט לא מבושל מספיק. ייאמר עם זאת להגנתו, שלהבדיל מ"סרט לבן", "הסוד שבעיניים" לא מציג יומרות גדולות, אלא עושה את מה שכל סרט צריך בסוף לעשות – לספר סיפור היטב. כשמצליחים להתעלם מרגעיו האמריקאיים הנדושים, מוצאים בו באמת סיפור מעניין שמשוחק נחמד, מצולם יפה ואפילו מצחיק לפרקים.
הבמאי של הסרט, חואן חוסה קמפנלה, ביים פרקים ב"האוס", "חוק וסדר" ואפילו פרק אחד ב"30 רוק". בסרט הזה נרשם לזכותו הישג מרשים בשוט אחד רציף, ארוך-ארוך, שמתחיל במבט על אצטדיון בגובה מעוף-ציפור, ונגמר במעצר מותח בקומת הקרקע שלו. השוט הזה, שלמעשה מורכב משישה שוטים שקשה מאד להבחין מתי הם מתחברים, מותיר את הצופה נדהם, ונוסף לסצנות הסיום הוא שווה את כל הצפייה בסרט.
כמו כן, את "הסוד שבעיניים" גונב במשחקו גיירמו פרנסלה, קומיקאי מוכר בארגנטינה, שמגלם את פאבלו סנדובל, חברו האלכוהוליסט והמבולבל של אספוזיטו. מלבדו, הסרט עטור דמויות משנה מעניינות שמוסיפות לו נפח עלילתי מספק.
בסופו של יום, כסרט "אמריקאי" זר, "הסוד שבעיניים" עדיין עולה על רוב הסרטים האמריקאים הטיפוסיים.

כתב: יותם קניספל