בעקבות הצפייה ב'מר שועל המהולל', מעניין יהיה לשמוע את דעותיו של וס אנדרסון דווקא על הלחימה בעזה. צופה ישראלי יראה בסרט הזה כתב-האשמה אנטי ישראלי שמדבר, בצורה כמעט ברורה, על מצב דומה למצב ברצועה, והסרט, כמו כל סרט אנימציה, לוקח את הצד של החלש – הצד של חיות הפרא שנמלטות משלושה איכרים אכזריים.
כמו בעזה, גם בסרט הזה בורחות החיות בראשותם של מר שועל לתוך מנהרות תת-קרקעיות, ולקראת שיאו, מחליטות החיות לקחת יוזמה התקפית ולירות אצטרובלים בוערים ממעמקי הביוב, כדי לפגוע ברודפיהם האכזריים שמסוגלים להפוך גבעה לבור רק כדי למצוא שועל ערמומי אחד.
ולמרות זאת, בהנחה שוס אנדרסון עסוק מדי בלביים פרסומות ולנוע בין דירותיו בפריז וניו-יורק בשביל להתעניין בנעשה בארץ, נתעלם לרגע מהאסוציאציות שהסרט יעלה בישראל (אחרי הכל, הוא נגנז להפצה כאן, ואולי אני פרנואיד, אבל זו יכולה להיות אחת מהסיבות) – ונתרכז בעיקר. זה סרט משובח שהיופי בו הוא לא רק בעלילה הנהדרת, אלא בעיקר בביצוע המקורי והמרענן, כצפוי לסרט של וס אנדרסון. ומה שהכי טוב בו? הוא מיועד גם, אם לא בעיקר – למבוגרים.
מר שועל נושא לאישה את פליסיטי אהובתו ונהיה איש-משפחה עם גור מתוסבך. הוא נאלץ לוותר על טבעו כחיית פרא ולהפסיק לעשות את מה שהוא עושה הכי טוב – לצוד תרנגולות. כשהוא משועמם מחייו החדשים, הוא מחליט לצאת למסע ציד אחרון בשלוש חוות שכנות של איכרים מפורסמים. לרוע מזלו האיכרים מגלים אותו ויוצאים למסע הרס מוגזם כדי ללכוד אותו ואת חבריו, חיות הפרא התמימות, ביער.
גם צופים שלא אוהבים את אנדרסון כבמאי יסכימו שיש לו טביעת אצבע ייחודית, וזה מפני שלטעמי הוא קודם כל במאי של דימויים. נראה שהראש שלו מפוצץ בתמונות, תנועות מצלמה, ציורים וצבעים, והוא שב ומוצא את הדרך להציגם על המסך. לכן, העיבוד הקולנועי שלו לסיפור ילדים שכתב רואלד דאל נראה כבחירה טבעית. אותו דאל, אגב, כתב בין היתר גם את "צ'רלי בממלכת השוקולד", שעובד למסך בידי טים ברטון.
הסרט צולם בטכניקת סטופ-מושן, ונראה כאילו הוא המציא מחדש את הטכניקה, שיותר מוכרת לנו מ
מ"ואלס וגרומיט" הנפלאים. ההבעות של הדמויות ומעברי הלוקיישן ממחישים לנו שאנדרסון באמת נהנה מהמדיום החדש שמצא. הוא משתמש באמצעים ויזואליים דלים, מקוריים ומרעננים לעין, כדי לספר בצורה קולנועית מופלאה סיפור מעניין, מהנה ומרתק. כל פריים מלא בכישרון ולכל דימוי יש הצדקה, ולכן לא אחת מצאתי את עצמי פוער עיניים מאושרות מול הנראה על המסך.
התסריט נכתב בידי אנדרסון וחברו נוח באומבך, שכתב וביים בעצמו לאחרונה את "גרינברג", שיוקרן בסינמטק ב-27 החודש. זוהי עבודתם השנייה יחד, אחרי שכתבו את "עמוק במים" (2004). העלילה מלוטשת, מעניינת, ובעיקר רלוונטית, שכן מר שועל מייצג פן אנושי לחלוטין – פן של גבר שלא מוכן להתפשר ולוותר על טבעו, גם אם הוא הרסני, ואפילו כשיש לו משפחה. את המבוגרים שואל הסרט מי הוא הגבר שיכול להיות אבא, ומה המחיר של להתחתן ולהביא ילדים לעולם כשאתה לא מוכן לכך במאה אחוזים.
סימן היכר נוסף ומעניין של אנדרסון הוא בבחירת המוזיקה שלו. הוא הבמאי היחיד שלא מתבייש להשתמש במוזיקה מוכרת בסרטיו. כל צופה יזהה לפחות שיר אחד שהוא מכיר ואוהב ובניגוד לטרנטינו למשל, שמצטט שירים ממקומות שמוכרים רק לו ולמוזיקאי הרלוונטי – אנדרסון דווקא צובע את הסרט שלו במוזיקה שכולנו מכירים, ומצליח לגרום לזה להיראות, ובעיקר להישמע, נכון. כשאתה מרוכז יותר בעלילה מאשר בשיר ששמעת אלפי פעמים, סימן שהבמאי עשה את עבודתו היטב.
ג'ורג' קלוני, בעוד הופעה נהדרת, מצליח להכניס את קולו המוכר לדמות של מר שועל ונראה שהבחירה בו כשחקן היא מוצדקת, מפני שגם הוא ככוכב נתפס כסוג של שועל ערמומי שיצליח להשיג כל מה שהוא רוצה. לאחר מחקר קטן גיליתי שאנדרסון הקליט את שחקניו, ביניהם גם מריל סטריפ, ביל מארי ואוון וילסון – בלוקיישן אמיתי ולא באולפן מנותק, וזה יוצר אצל הצופה תחושה שהמתרחש על המסך מתרחש באמת במעמקי היער, המרתף, או המנהרה, ובכך גם הספונטניות שבדיבור הדמויות נשמרת. אם בכל סרט אנימציה אחר הסאונד נלקח, נעבד, נערך ונחדד באלפי שלבים עד שהוא מוגש לצופה – כאן לא אחת אפשר לשמוע דמויות שבולעות מילים או מטוסים שעוברים ברקע, ממש כאילו מדובר בסיטואציה מהחיים.
נחמד לראות בלינק הזה – http://www.youtube.com/watch?v=FTMSJ_qDC6o קטע קצר שעשה וס אנדרסון בסטופ-מושן ברוח הסרט כנאום לקבלת פרס ה-national board of review לפני שנה. פרס שקיבל בעיניי בצדק. נאום תודה לא שגרתי של במאי לא שגרתי, על סרט ילדים שהוא קצת מעבר.
כתב: יותם קניספל
