פארגו

קשה לבחור את הסרט הטוב ביותר של האחים כהן, אבל אילו הייתי באמת צריך, זה היה כנראה "פארגו".
אחרי התנסות לא נעימה שהייתה להם עם סרטם "הקפיצה הגדולה", שיצא שנתיים לפני "פארגו" ולא זכה להצלחה מסחרית, הבינו האחים שהם לא מיועדים לסרטי אולפנים. הם לקחו את עצמם בידיים מהר יחסית, והוציאו מהכובע סרט קטן בהרבה, בתקציב שמונה מיליון דולר בלבד, שזיכה אותם באוסקרים לתסריט ולשחקנית משנה (פרנסס מקדורמנד) ב- 1997.
הסרט מספר על ג'רי (וויליאם מייסי המדהים), סוחר מכוניות אפור ממיניסוטה, שנקלע לחובות ושוכר שני פושעים לחטוף את אשתו ולדרוש כופר מאביה העשיר. מה שמתחיל כהונאה פשוטה יחסית, מתגלגל (כצפוי אצל הכהנים) למקומות לא-צפויים, כשרק בדקה ה-35 של הסרט מגיחה למעשה הדמות הראשית – דמותה של מארג' (מקדורמנד), השוטרת התמימה שחוקרת את התעלומה.

לטעמי מדובר בתסריט מושלם. דוגמא לגדולתו של הסרט ושל יוצריו אפשר למצוא בסצנה הפותחת בבר, בה סוגר מייסי את העסקה עם צמד הפושעים המסוכסך, אותם משחקים סטיב בושמי ופיטר סטרומר. בזמן שכל במאי אחר היה מספר את סיפורו של ג'רי ומראה איך הסתבך בחובות, האחים כהן לא מבזבזים את זמן המסך שלהם על אקספוזיציה – הם צוללים עמוק לסיפור, כבר מהפריים הראשון. השאלה למה ג'רי באמת צריך את הכסף לא נפתרת – מבחינתם זה בכלל לא חשוב.

האחים כהן אוהבים להתנשא מעל דמויותיהם (ולעיתים, כמו ב"ברטון פינק" או "יהודי טוב", גם כלפי הקהל). הם תמיד מסתכלים על הסיפור מנקודת-על, לא לוקחים צד, ומעדיפים שלא להתייחס ברחמים לאף אחת מהדמויות. צירופי מקרים, אירוניה צינית וטעויות אנוש טיפשיות שמידרדרות לכדי אסון הם חלק מכלי העבודה העלילתיים הקבועים שלהם. התוצאה, כמעט תמיד, מצחיקה ומבהילה כאחד.

הסרט הוא פילם-נואר עם נגיעות קומיות. האחים כהן מלגלגים בו על אוילותם ותמימותם של תושבי צפון אמריקה. בתור יוצרים שגדלו והתחנכו באזור, נראה שיש להם מטען רב ביחס למקום ממנו באו, וכאן הוא מתפרץ עם לא מעט הומור. הצורה המוזרה בה כולם מדברים ומשלבים את המילה "ya" בסוף כל משפט היא תוספת קטנה אך הכרחית לסיפור ולעולם בו הוא מסופר. מעניין אגב לציין, שכל הגמגומים וההטיות כתובים בתסריט באופן מפורש. מסתבר שהאחים כהן פדנטיים ביותר ביחס להיצמדות לטקסט הכתוב.

המשפט שנלווה לפוסטר הסרט הוא "A lot can happen in the middle of nowhere" – וזה בדיוק מה שהאחים כהן עושים: דוחפים סדרה של דמויות מבריקות לשום מקום, ומוציאים מכל הסיטואציות את המיטב תוך שימוש בתפניות, אינטרסים שמתנגשים והמון מזל רע לכל המעורבים.
הצילום המעולה של רוג'ר דיקנס, הצלם הקבוע של האחים כהן, שמבליט את הצבעים הלבנים-דהויים של השלג הצפון-אמריקאי ומחדד את השפעתו על הדמויות, תורם עוד לעוצמתו של הסרט. כמו כן חשוב לציין את קרטר בורוול, המלחין הקבוע של האחים, שיצר פסקול פשוט, אפל וקליט שהולם היטב את ההתרחשות על המסך. הנה דוגמא לכמה מהיצירות שהלחין במיוחד:

קיבלנו הזדמנות נדירה לראות את אחת מעבודותיהם השלמות ביותר של צמד היוצרים המוערכים, ומומלץ לנצל אותה. דבר אחד בטוח נרגיש בסוף הצפייה ב"פארגו" – מזל שאנחנו לא דמויות בסרט שלהם. זה יכול היה להיגמר רק ברע עבורנו ועבור סובבינו.

כתב: יותם קניספל

"הסוד שבעיניים" והסוד שבאוסקר לסרט הזר

פרס האוסקר לסרט הזר הוא פרס חמקמק ואירוני. להנחתי מאז "חיים של אחרים" שזכה בצדק, התחיל הפרס להתגלגל במשך שלוש שנים ברצף לידיים הלא ראויות במקרה הגרוע, או פשוט בנות-מזל במקרה הטוב. לדעתי, נגמר המאבק הצמוד במקרים אלה בזכייה של המתמודד החלש. כלומר, זה לא ש"הזייפנים" לא ראוי לפרס – "בופור" היה ראוי יותר. "פרידות", לעומת זאת, היתה פשוט בחירה מקוממת בעיני. מסרט שזוכה על חשבון "ואלס עם באשיר" ציפיתי ליותר, וזאת לא הצטדקות ציונית – השנה למשל לא חשבתי ש"עג'מי" הוא הטוב מבין המועמדים, פשוט היה לי ברור כל כך ש"סרט לבן" יזכה שמצאתי את עצמי מאוכזב בשביל מיכאל האנקה יותר מאשר בשביל ירון שני וסכנדר קובטי.
עקב האמור לעיל, לצפיה ב"הסוד שבעיניים" ניגשתי מסוייג. אחרי הכל, כמה טוב הוא כבר יכול להיות אם הוא זכה באוסקר הזר? הרי מ"פרידות" כבר נכוויתי. ואכן, מדובר אמנם בסרט טוב יותר מהזוכה דאשתקד, אבל עדיין נראה שהאקדמיה האמריקאית פשוט אוהבת את הסרטים הזרים שלה כמה שיותר אמריקאיים. החדשות הטובות – זה עדיין לא אומר שהם גרועים.
בנחמין אספוזיטו, עובד משרד המשפטים, פורש לגמלאות לאחר שלושים שנות עבודה ומחליט לכתוב ספר על רצח לא פתור שמטריד את מנוחתו. הוא חוזר לאותו משרד ופותח מחדש את התיק, תוך שהוא חוזר לאהבה לא ממומשת שהייתה לו כלפי שופטת שעבדה לצידו.
הסיפור נע על שני צירי זמן – אז והיום. סיפור ה"אז" מעניין ומותח, בזמן שסיפור ה"היום" צפוי ברובו – עד לסופו המפתיע.
הסרט פועל היטב על פי הקלישאה התסריטאית ההוליוודית, הקובעת ש"90% מהסרט זה הסוף שלו". לעומת זאת, עד לאותו פיתול מעניין מתעטפת עלילת המתח בסיפור אהבה לא משכנע, שקצת מעכבת אותו ולוקחת אותו לכיוונים דביקים. כל הסיפור על האהבה בין אספוזיטו למעסיקתו נתפס כתמוה בעיניי, והוא פשוט לא מבושל מספיק. ייאמר עם זאת להגנתו, שלהבדיל מ"סרט לבן", "הסוד שבעיניים" לא מציג יומרות גדולות, אלא עושה את מה שכל סרט צריך בסוף לעשות – לספר סיפור היטב. כשמצליחים להתעלם מרגעיו האמריקאיים הנדושים, מוצאים בו באמת סיפור מעניין שמשוחק נחמד, מצולם יפה ואפילו מצחיק לפרקים.
הבמאי של הסרט, חואן חוסה קמפנלה, ביים פרקים ב"האוס", "חוק וסדר" ואפילו פרק אחד ב"30 רוק". בסרט הזה נרשם לזכותו הישג מרשים בשוט אחד רציף, ארוך-ארוך, שמתחיל במבט על אצטדיון בגובה מעוף-ציפור, ונגמר במעצר מותח בקומת הקרקע שלו. השוט הזה, שלמעשה מורכב משישה שוטים שקשה מאד להבחין מתי הם מתחברים, מותיר את הצופה נדהם, ונוסף לסצנות הסיום הוא שווה את כל הצפייה בסרט.
כמו כן, את "הסוד שבעיניים" גונב במשחקו גיירמו פרנסלה, קומיקאי מוכר בארגנטינה, שמגלם את פאבלו סנדובל, חברו האלכוהוליסט והמבולבל של אספוזיטו. מלבדו, הסרט עטור דמויות משנה מעניינות שמוסיפות לו נפח עלילתי מספק.
בסופו של יום, כסרט "אמריקאי" זר, "הסוד שבעיניים" עדיין עולה על רוב הסרטים האמריקאים הטיפוסיים.

כתב: יותם קניספל

2001: אודיסאה בחלל

מאת: זוהר שרון, "פסקולנוע"

שלום רב,
חידה לי אליכם: מה משותף לפרסל, באך, ויואלדי, מוצרט, בטהובן, שוברט, רוסיני, אלגר, ריכארד ויוהאן שטראוס, ברטוק, פנדרצקי וליגטי (מלבד היותם מלחינים מפורסמים…)?
[רמז: 2 צלילי פסנתר מטרידים ועיקשים השבים וחוזרים על עצמם שוב ושוב. ושוב...]

עדין מחפשים את התשובה?… הנה רמז נוסף:
קוֹ‏מְפוֹ‏זִיצְיָ‏ה (או מִחְבָּר) באמנות היא תוצר היחסים בין אובייקט לבין מסגרת היצירה האמנותית, וכן בין האובייקטים השונים בתוך היצירה… בבחירת הקומפוזיציה ממקם היוצר את האובייקטים ביצירה על מנת לכוון את האדם שנחשף ליצירה לנושאים מרכזיים ביצירה… פירוש המילה קומפוזיציה הוא מיקום-יחד (com-position). (מתוך "ויקיפדיה")

נו טוב, נראה לי שמתחתי אתכם די והותר… התשובה היא סטנלי קובריק

עם השנים הפך הפסקול לחלק בלתי-נפרד מהסרט עצמו, והשימוש בו חשוב לא פחות מהשימוש באמצעים הויזואליים (זוויות הצילום, תפאורה, תאורה, תלבושות וכו'). ביצירתו הקולנועית המפוארת של הבמאי המנוח סטנלי קובריק, הכוללת שלל המצאות קולנעיות, היה לפסקול המוסיקלי מקום מרכזי וייחודי והוא רומם את השימוש במוסיקה לרמת אומנות של ממש. בסרטיו המפורסמים ביותר, הוא ערך באופן מוסיקלי ויצירתי קולאז' של יצירות מופת קלאסיות, אשר הוצאו מהקשרן המקורי ונטענו במשמעויות חדשות, לעיתים קרובות אירוניות ומתוחכמות, בתוך ההקשר הקולנועי בהן שובצו. השימוש המבריק ביצירות הקלאסיות הפך אותן לאייקונים בפני עצמם, ועבור רבים ברחבי העולם אין עוד אפשרות לנתק את המוסיקה מהקשרה הקולנועי.

לעומת היופי המוקפד שבארגון הוויזואלי והקולי בסרטיו של קובריק, מסתמן כיעור מוקפד בעיצוב דמותו של האדם, והוא מעלה שאלות מטרידות באשר לטבע האדם והעתיד הצפוי לו. הסרט "2001: אודיסאה בחלל" (1968), עוסק ביחסי אדם-מכונה, בהאנשתה של המכונה, ובחולשה הנגרמת למכונה בדיוק בשל אותו מרכיב אנושי. סרטו הבא של קובריק, "התפוז המכני" (1971), עוסק במידה רבה בהיפוכו של דבר, במכניזציה של האדם. כך או כך, קובריק בודק את הכישלון האנושי. הוא אינו מכחיש שהטוב קיים באדם. הוא פשוט דוחק אותו לפינה באמצעים אירוניים, בטענה שהוא מתעניין בצד האפל של האדם.

מוסיקה קלאסית, נחשבת בעיני רבים לייצוג מובהק של הטוב שבאדם, של פסגת יכולותיו האינטלקטואליות והרגשיות, של מופת אסתטי. ב"מיקום-יחד" (Com-Position) בין המוסיקה הקלאסית, המייצגת את הטוב שבאדם, לבין הסצנות הקולנועיות המטרידות המעלות שאלות על טבעו האפל של האדם, יצר קובריק מתח אדיר, אשר מעלה שאלות ואינו מרפה מהצופה גם זמן רב אחרי סופו של הסרט.אתם מוזמנים בחום להצטרף למסע אדם-מכונה בסרט "2001: אודיסאה בחלל" אשר יוקרן במוצ"ש הקרוב, ה- 15.5 בשעה 20:30, בסינמטק הרצליה. לפני הקרנת הסרט תועבר הרצאה בסדרת "פסקולנוע" על המוסיקה בסרטיו של קובריק.

"מר שועל המהולל"

בעקבות הצפייה ב'מר שועל המהולל', מעניין יהיה לשמוע את דעותיו של וס אנדרסון דווקא על הלחימה בעזה. צופה ישראלי יראה בסרט הזה כתב-האשמה אנטי ישראלי שמדבר, בצורה כמעט ברורה, על מצב דומה למצב ברצועה, והסרט, כמו כל סרט אנימציה, לוקח את הצד של החלש – הצד של חיות הפרא שנמלטות משלושה איכרים אכזריים.
כמו בעזה, גם בסרט הזה בורחות החיות בראשותם של מר שועל לתוך מנהרות תת-קרקעיות, ולקראת שיאו, מחליטות החיות לקחת יוזמה התקפית ולירות אצטרובלים בוערים ממעמקי הביוב, כדי לפגוע ברודפיהם האכזריים שמסוגלים להפוך גבעה לבור רק כדי למצוא שועל ערמומי אחד.
ולמרות זאת, בהנחה שוס אנדרסון עסוק מדי בלביים פרסומות ולנוע בין דירותיו בפריז וניו-יורק בשביל להתעניין בנעשה בארץ, נתעלם לרגע מהאסוציאציות שהסרט יעלה בישראל (אחרי הכל, הוא נגנז להפצה כאן, ואולי אני פרנואיד, אבל זו יכולה להיות אחת מהסיבות) – ונתרכז בעיקר. זה סרט משובח שהיופי בו הוא לא רק בעלילה הנהדרת, אלא בעיקר בביצוע המקורי והמרענן, כצפוי לסרט של וס אנדרסון. ומה שהכי טוב בו? הוא מיועד גם, אם לא בעיקר – למבוגרים.

מר שועל נושא לאישה את פליסיטי אהובתו ונהיה איש-משפחה עם גור מתוסבך. הוא נאלץ לוותר על טבעו כחיית פרא ולהפסיק לעשות את מה שהוא עושה הכי טוב – לצוד תרנגולות. כשהוא משועמם מחייו החדשים, הוא מחליט לצאת למסע ציד אחרון בשלוש חוות שכנות של איכרים מפורסמים. לרוע מזלו האיכרים מגלים אותו ויוצאים למסע הרס מוגזם כדי ללכוד אותו ואת חבריו, חיות הפרא התמימות, ביער.

גם צופים שלא אוהבים את אנדרסון כבמאי יסכימו שיש לו טביעת אצבע ייחודית, וזה מפני שלטעמי הוא קודם כל במאי של דימויים. נראה שהראש שלו מפוצץ בתמונות, תנועות מצלמה, ציורים וצבעים, והוא שב ומוצא את הדרך להציגם על המסך. לכן, העיבוד הקולנועי שלו לסיפור ילדים שכתב רואלד דאל נראה כבחירה טבעית. אותו דאל, אגב, כתב בין היתר גם את "צ'רלי בממלכת השוקולד", שעובד למסך בידי טים ברטון.

הסרט צולם בטכניקת סטופ-מושן, ונראה כאילו הוא המציא מחדש את הטכניקה, שיותר מוכרת לנו מ
מ"ואלס וגרומיט" הנפלאים. ההבעות של הדמויות ומעברי הלוקיישן ממחישים לנו שאנדרסון באמת נהנה מהמדיום החדש שמצא. הוא משתמש באמצעים ויזואליים דלים, מקוריים ומרעננים לעין, כדי לספר בצורה קולנועית מופלאה סיפור מעניין, מהנה ומרתק. כל פריים מלא בכישרון ולכל דימוי יש הצדקה, ולכן לא אחת מצאתי את עצמי פוער עיניים מאושרות מול הנראה על המסך.

התסריט נכתב בידי אנדרסון וחברו נוח באומבך, שכתב וביים בעצמו לאחרונה את "גרינברג", שיוקרן בסינמטק ב-27 החודש. זוהי עבודתם השנייה יחד, אחרי שכתבו את "עמוק במים" (2004). העלילה מלוטשת, מעניינת, ובעיקר רלוונטית, שכן מר שועל מייצג פן אנושי לחלוטין – פן של גבר שלא מוכן להתפשר ולוותר על טבעו, גם אם הוא הרסני, ואפילו כשיש לו משפחה. את המבוגרים שואל הסרט מי הוא הגבר שיכול להיות אבא, ומה המחיר של להתחתן ולהביא ילדים לעולם כשאתה לא מוכן לכך במאה אחוזים.

סימן היכר נוסף ומעניין של אנדרסון הוא בבחירת המוזיקה שלו. הוא הבמאי היחיד שלא מתבייש להשתמש במוזיקה מוכרת בסרטיו. כל צופה יזהה לפחות שיר אחד שהוא מכיר ואוהב ובניגוד לטרנטינו למשל, שמצטט שירים ממקומות שמוכרים רק לו ולמוזיקאי הרלוונטי – אנדרסון דווקא צובע את הסרט שלו במוזיקה שכולנו מכירים, ומצליח לגרום לזה להיראות, ובעיקר להישמע, נכון. כשאתה מרוכז יותר בעלילה מאשר בשיר ששמעת אלפי פעמים, סימן שהבמאי עשה את עבודתו היטב.

ג'ורג' קלוני, בעוד הופעה נהדרת, מצליח להכניס את קולו המוכר לדמות של מר שועל ונראה שהבחירה בו כשחקן היא מוצדקת, מפני שגם הוא ככוכב נתפס כסוג של שועל ערמומי שיצליח להשיג כל מה שהוא רוצה. לאחר מחקר קטן גיליתי שאנדרסון הקליט את שחקניו, ביניהם גם מריל סטריפ, ביל מארי ואוון וילסון – בלוקיישן אמיתי ולא באולפן מנותק, וזה יוצר אצל הצופה תחושה שהמתרחש על המסך מתרחש באמת במעמקי היער, המרתף, או המנהרה, ובכך גם הספונטניות שבדיבור הדמויות נשמרת. אם בכל סרט אנימציה אחר הסאונד נלקח, נעבד, נערך ונחדד באלפי שלבים עד שהוא מוגש לצופה – כאן לא אחת אפשר לשמוע דמויות שבולעות מילים או מטוסים שעוברים ברקע, ממש כאילו מדובר בסיטואציה מהחיים.

נחמד לראות בלינק הזה – http://www.youtube.com/watch?v=FTMSJ_qDC6o קטע קצר שעשה וס אנדרסון בסטופ-מושן ברוח הסרט כנאום לקבלת פרס ה-national board of review לפני שנה. פרס שקיבל בעיניי בצדק. נאום תודה לא שגרתי של במאי לא שגרתי, על סרט ילדים שהוא קצת מעבר.

כתב: יותם קניספל

מתוך גליון "מערבון" מס' 6