היופי ב"החבר'ה הטובים" הוא בכך שהוא ממשיך להיות מהנה, מעניין ומפתיע, גם בחלוף 20 שנה מיציאתו לאקרנים. הוא משתייך לסרטים שלא משנה מאיזו דקה נכנסים אליהם – קשה להוריד מהם את העיניים כל עוד הם נמשכים.
הסרט מספר את סיפורו האמיתי של הנרי היל- גנגסטר חמקמק וחכם בגילומו המדויק של ריי ליוטה, שהפך לעד מדינה והפליל את ראשי המאפיה הניו-יורקית. הבמאי מרטין סקורסזה בחר שלא לספר סיפור של שנתיים-שלוש על ההליך המשפטי המסובך שהיל עובר, אלא להתחיל את הסיפור ממש מן ההתחלה – מילדותו של היל, ולתאר תהליך של הפניית עורף לחבריו בחלוף כעשרים שנה.
את הסרט גונב ג'ו פשי בהפגנת משחק מרהיבה שזיכתה אותו באוסקר על תפקידו כטומי חמום המוח והמצחיק וחברו הטוב של הנרי. נוסף להם גם רוברט דה-נירו המגלם את ג'ימי, המאפיונר החכם והפרנואיד.
הבמאי בילי ויילדר אמר פעם שבימוי טוב הוא בימוי שבו הצופה לא מרגיש בבמאי. אמירה חכמה שסקורסזה מצליח להערים עליה. מחד, הוא מוכיח שויילדר צדק – מרוב שהסיפור מעניין וזורם קשה לשים לב לפיתוליו. מאידך, הסרט מבוים ברוב בוירטואוזיות וחן, ונראה שהנוכחות של סקורסזה מעברה השני של המצלמה מורגשת לאורך כל הדרך. סקורסזה הוא אמן הפרטים הקטנים, במאי ששולט במיומנות מעוררת הערצה בכל ארבע פינות הפריים שלו. צפו לדוגמא בלינק הבא בסצנת השוט האחד, נטולת החיתוכים, שביים הרבה לפני שטרנטינו החליט לצלם שוטים דומים ב"קיל ביל":
מעבר לתזמון הנפלא של הסצנה, לדיאלוג המעולה ולחדות הויזואלית יש בה פשוט סיפור טוב: סיפורה של אשתו של הנרי היל, קארן, שנמשכת בבת-אחת לתוך עולמו של בעלה לעתיד- זוהי הסצנה בה היא מגלה מי הוא באמת ומהן ההטבות הנלוות להיותו גנגסטר. הבחירה לא לעשות בסצנה הזאת חיתוכים מוצדקת מבחינת הצילום והאמירה כאחת – ההימשכות לעולם הפשע היא בלתי נמנעת, מהירה וחלקה.
סקורסזה הגדיר פעם את "החבר'ה הטובים" כ"סרט שלם על בחורים ב-'מדיום-שוט'", ולכן שווה להתייחס לשימוש החכם שהוא עושה במדיום-שוטים בו הוא תופס לרוב את שלוש הדמויות המרכזיות – הנרי, טומי וג'ימי – בפריים אחד.
הסרט עוסק ב"חבר'ה" לא פחות משהוא עוסק בפושעים. זהו סיפור על חברות גברית מיוחדת שהופכת למערכת של בגידות, הרבה לפני שג'אד אפטו לקח את הז'אנר הזה לכיוון קומי בסרטי ה"bro-mance" שלו. הסרט עוסק גם בבחירה משונה באורח חיים. לא רק שסקורסזה נמנע מלשפוט את הפושעים שלו, הוא אפילו מצדיק אותם לעיתים. התהליך שעובר הנרי היל הוא תהליך של "התאזרחות", בה הוא נהיה "an average nobody", להגדרתו. מעתה יצטרך לחיות את המשך חייו "like a schnook", בניגוד למעמדו כ-"wise-guy", בו הוא פותח את הסרט.
מעטים הסרטים שמחדשים כל כך בנועזות שבבימוי המצלמה ובעריכה שלהם כמו הסרט הזה, שמתגלגל כמו כדור שלג נטול מהמורות עלילתיות. כמו סרט גדול באמת, סקורסזה בנה סוג של אב-טיפוס קולנועי בשפה חדה וזריזה, שכל מי שינסה לשחזר אותה אחריו יראה מושפע- במקרה הטוב.
הגאון הנוסף (ובעיני היחיד) שהצליח לחדש בנועזות משלו הוא פול תומאס אנדרסון, שבקע מקליפתו לראשונה ב"לילות בוגי", עם שפה קולנועית שהזכירה את השפה שסקורסזה מדבר בה בסרט הזה. מעניין לבחון את נקודות ההשקה בין הסרטים האלו – השוטים המרהיבים, הארוכים, הרציפים, העריכה התוססת והשימוש המופרז במוזיקה, שמזניקים את הסרט מהילוך ראשון לחמישי מבלי שהצופה מרגיש שהבמאי לוחץ על הברקס.
זוהי דרכו של במאי גדול באמת, וסקורסזה עושה את זה כאן הכי טוב. אסור לפספס את הסרט הזה על מסך גדול, והנה קיבלנו הזדמנות.
שישי 30.4 בשעה 14:00 בסינמטק הרצליה. אחר כך שותים בירה ב"תיאודור" ב- 10 שקלים, והולכים הביתה ברגל.
