"רומן על אמת"

דניס הופר מופיע ב"רומן על אמת" בשתי סצינות בלבד, אך למעשה אין דרך נאה יותר להיפרד מהשחקן המצוין הזה, שגם בהופעה מצומצמת, כשהוא מגלם לשם שינוי את "האיש הטוב" בסרט, הוא ממגנט את המסך.
"רומן על אמת" הוא סרט מצוין וקולח שמספר את סיפורו של קלארנס (כריסטיאן סלייטר), שדמותו מורכבת משילוב של ה"חנון" מחוברות קומיקס מחד וגבר קשוח, חכם ואלים מאידך. קלארנס מתאהב ביצאנית חסרת מוח ובעלת לב בשם אלבמה (פטרישה ארקט). בניסיון לשחרר את אהובתו מידיו הכובלות של סרסורה (גארי אולדמן, בהופעה מצוינת), הורג קלארנס את הסרסור ובורח עם אהובתו מדטרויט לקליפורניה כשהוא מצויד במזוודה מלאת קוקאין שגנב, שבעקבותיה דולקת שרשרת של פושעים ושוטרים.
שלל תפקידי אורח של פרצופים מוכרים שמופיעים על המסך כל מספר דקות, מוסיפים עוד מימד של ענין לסרט: חוץ מהופר, שמגלם את אביו של קלארנס, מופיעים בו גם כריסטופר ווקן, ג'יימס גנדולפיני, ואל קילמר, טום סייזמור, סמואל ג'קסון, כריס פן ואפילו בראד פיט, באחד מתפקידיו הראשונים.
קוונטין טרנטינו, דקה לפני שהפך ל"טרנטינו" – כתב תסריט חצוף וזריז, ומעניין להתייחס אליו כנקודת התחלה בקריירה של יוצר שיגדל להיות אחד מהקולות המשמעותיים והחשובים בקולנוע האמריקאי.
כשרואים את דמותו הבנויה למופת של קלארנס קשה שלא לחשוב על טרנטינו עצמו – חנון מחוברות קומיקס מחד, וגבר קשוח וחכם מאידך. השניים חולקים אהבה אדירה לתרבות הפופ, שמקבלת התייחסות מעניינת בסרט, וההברקה התסריטאית הגדולה כאן היא האובססיה של קלארנס לאלביס, בגילומו של ואל קילמר, שמייעץ לו כל כמה סצנות איך להמשיך לפעול.

מדובר בסרט אלים מאד שכולל לא מעט הומור שחור משובח ומצבים של "תיקו-מקסיקני" שמאפיינים את כל סרטיו של טרנטינו, החל מ"כלבי אשמורת" ועד "ממזרים חסרי כבוד". אפילו המזוודה המוזהבת שהניעה את "ספרות זולה" מתניעה גם כאן את הסיפור, ולמותר לציין שרוב הדמויות לא מצליחות לצאת ממנו "בזול". את הסרט ביים טוני סקוט, אחיו של רידלי סקוט. סקוט שיכתב את התסריט המקורי, שנכתב במבנה של פרקים וקפיצות זמנים- כמו כל סרטיו של טרנטינו, וארגן אותו בצורה ליניארית. לטעמי זו בחירה חכמה, למרות שבראיונות שונים טרנטינו הצהיר טרנטינו שהסרט אמור היה להיגמר אחרת, ובאופן הרבה יותר טראגי…

כתב: יותם קניספל

שלום רב,

לצערנו לא נוכל להקרין ביום חמישי הקרוב את סרטו של פיטר ברוק "מארא/סאד" – תיעוד של הפקה מיתולוגית שביים ברוק למחזהו של פטר ווייס בכיכוב להקת הרויאל שייקספיר קומפני. תהינו בינינו לבין עצמנו איזה סרט לשבץ במקום: אפשרות אחת היתה להקרין את סרטו של בנואה ז'אקו "סאד" שהציע פרשנות לסיפורו של המרקיז דה-סאד בכיכובו של השחקן הצרפתי הנודע דניאל אוטיי. אפשרות שנייה היתה להפתיע ולשבץ קומדיה עממית וקלילה נוסח "זה מסובך" בכיכוב מריל סטריפ שכמותה איננו נוהגים תדיר לשבץ על מסכנו. בחרנו בנאמנות לאהבת הקולנוע שבנו. והסרט שנבחר הוא "יוקרה" – סרטו של כריסטופר נולן ("האביר האפל") בכיכוב כריסטיאן בייל, היו ג'קמן, מייקל קיין ודיויד בואי.
לטעמנו בכוחו של "יוקרה" ללכוד כל אוהב קולנוע בין אם חיבתו היא מעשיית מתח הלוכדת את צופיה על קצה כיסאם ובין אם רצונו הוא להגות במהות היצירה הקולנועית ואולי גם בשאלות הקיום האנושי. לא במקרה ממוסגר הסרט בשני דימויים קולנועיים מוכרים. הדימוי הראשון מציג נהג כרכרה המסרב להסיע את לקוחו עד מחוז חפצו ומתעקש להורידו באמצע הדרך ומותיר אותו לגורלו, השני (והמעט מוכר יותר) הוא הרגע בו האמן מצליח להפיח חיים יש מאין. הדימוי הראשון לקוח מ"דרקולה" סרטו של טוד בראונינג והשני מ"פרנקנשטיין" סרטו של ג'ימס ווייל. שני הסרטים יצאו לאקרנים באותה השנה -1931, וכונו בלעג סרטים סוג ב'. עם השנים הם זכו למעמד של יצירות מופת משפיעות ומצוטטות. צמד סרטים זה (כמו גם "יוקרה" שמצדיע להם) שואלים שאלות חריפות על מהות האשליה, חטא היוהרה, הרצון לנסוק ולהתעלות לדרגה של אל והדרך הקלה בה מושחתת נפש האדם. התשובה החריפה שמספקים שלושת הסרטים היא כסיפור המיתולוגי על דדלוס ובנו איקרוס שהמריאו באמצעות כנפיים מלאכותיות ממבוך מסוכן. דדלוס הזהיר את בנו לבל יתקרב אל השמש, אך איקרוס ביהירותו סרב להקשיב ודינו היה שכנפיו נהרסו והוא נפל ונהרג.

אנו מזמינים אתכם ביום החמישי הקרוב לחוות סרט יוצא דופן, סרט המקפל בתוכו דרמה אנושית מרגשת, שאלות מוסריות ומתח עוצר נשימה

ואולי אין כמילותיה של הסופרת מרי וולסטונקראפט שלי על ספרה "פרנקנשטיין או פרומתאוס המודרני" :
העסקתי את עצמי במחשבה על סיפור שידבר על הפחדים המסתוריים של אופיינו ויעורר אימה נוראה, סיפור שיגרום לקורא לחשוש מלהביט סביב, יקפיא את דמו ויחיש את פעימות ליבו…"

בואו.

פארגו

קשה לבחור את הסרט הטוב ביותר של האחים כהן, אבל אילו הייתי באמת צריך, זה היה כנראה "פארגו".
אחרי התנסות לא נעימה שהייתה להם עם סרטם "הקפיצה הגדולה", שיצא שנתיים לפני "פארגו" ולא זכה להצלחה מסחרית, הבינו האחים שהם לא מיועדים לסרטי אולפנים. הם לקחו את עצמם בידיים מהר יחסית, והוציאו מהכובע סרט קטן בהרבה, בתקציב שמונה מיליון דולר בלבד, שזיכה אותם באוסקרים לתסריט ולשחקנית משנה (פרנסס מקדורמנד) ב- 1997.
הסרט מספר על ג'רי (וויליאם מייסי המדהים), סוחר מכוניות אפור ממיניסוטה, שנקלע לחובות ושוכר שני פושעים לחטוף את אשתו ולדרוש כופר מאביה העשיר. מה שמתחיל כהונאה פשוטה יחסית, מתגלגל (כצפוי אצל הכהנים) למקומות לא-צפויים, כשרק בדקה ה-35 של הסרט מגיחה למעשה הדמות הראשית – דמותה של מארג' (מקדורמנד), השוטרת התמימה שחוקרת את התעלומה.

לטעמי מדובר בתסריט מושלם. דוגמא לגדולתו של הסרט ושל יוצריו אפשר למצוא בסצנה הפותחת בבר, בה סוגר מייסי את העסקה עם צמד הפושעים המסוכסך, אותם משחקים סטיב בושמי ופיטר סטרומר. בזמן שכל במאי אחר היה מספר את סיפורו של ג'רי ומראה איך הסתבך בחובות, האחים כהן לא מבזבזים את זמן המסך שלהם על אקספוזיציה – הם צוללים עמוק לסיפור, כבר מהפריים הראשון. השאלה למה ג'רי באמת צריך את הכסף לא נפתרת – מבחינתם זה בכלל לא חשוב.

האחים כהן אוהבים להתנשא מעל דמויותיהם (ולעיתים, כמו ב"ברטון פינק" או "יהודי טוב", גם כלפי הקהל). הם תמיד מסתכלים על הסיפור מנקודת-על, לא לוקחים צד, ומעדיפים שלא להתייחס ברחמים לאף אחת מהדמויות. צירופי מקרים, אירוניה צינית וטעויות אנוש טיפשיות שמידרדרות לכדי אסון הם חלק מכלי העבודה העלילתיים הקבועים שלהם. התוצאה, כמעט תמיד, מצחיקה ומבהילה כאחד.

הסרט הוא פילם-נואר עם נגיעות קומיות. האחים כהן מלגלגים בו על אוילותם ותמימותם של תושבי צפון אמריקה. בתור יוצרים שגדלו והתחנכו באזור, נראה שיש להם מטען רב ביחס למקום ממנו באו, וכאן הוא מתפרץ עם לא מעט הומור. הצורה המוזרה בה כולם מדברים ומשלבים את המילה "ya" בסוף כל משפט היא תוספת קטנה אך הכרחית לסיפור ולעולם בו הוא מסופר. מעניין אגב לציין, שכל הגמגומים וההטיות כתובים בתסריט באופן מפורש. מסתבר שהאחים כהן פדנטיים ביותר ביחס להיצמדות לטקסט הכתוב.

המשפט שנלווה לפוסטר הסרט הוא "A lot can happen in the middle of nowhere" – וזה בדיוק מה שהאחים כהן עושים: דוחפים סדרה של דמויות מבריקות לשום מקום, ומוציאים מכל הסיטואציות את המיטב תוך שימוש בתפניות, אינטרסים שמתנגשים והמון מזל רע לכל המעורבים.
הצילום המעולה של רוג'ר דיקנס, הצלם הקבוע של האחים כהן, שמבליט את הצבעים הלבנים-דהויים של השלג הצפון-אמריקאי ומחדד את השפעתו על הדמויות, תורם עוד לעוצמתו של הסרט. כמו כן חשוב לציין את קרטר בורוול, המלחין הקבוע של האחים, שיצר פסקול פשוט, אפל וקליט שהולם היטב את ההתרחשות על המסך. הנה דוגמא לכמה מהיצירות שהלחין במיוחד:

קיבלנו הזדמנות נדירה לראות את אחת מעבודותיהם השלמות ביותר של צמד היוצרים המוערכים, ומומלץ לנצל אותה. דבר אחד בטוח נרגיש בסוף הצפייה ב"פארגו" – מזל שאנחנו לא דמויות בסרט שלהם. זה יכול היה להיגמר רק ברע עבורנו ועבור סובבינו.

כתב: יותם קניספל

"הסוד שבעיניים" והסוד שבאוסקר לסרט הזר

פרס האוסקר לסרט הזר הוא פרס חמקמק ואירוני. להנחתי מאז "חיים של אחרים" שזכה בצדק, התחיל הפרס להתגלגל במשך שלוש שנים ברצף לידיים הלא ראויות במקרה הגרוע, או פשוט בנות-מזל במקרה הטוב. לדעתי, נגמר המאבק הצמוד במקרים אלה בזכייה של המתמודד החלש. כלומר, זה לא ש"הזייפנים" לא ראוי לפרס – "בופור" היה ראוי יותר. "פרידות", לעומת זאת, היתה פשוט בחירה מקוממת בעיני. מסרט שזוכה על חשבון "ואלס עם באשיר" ציפיתי ליותר, וזאת לא הצטדקות ציונית – השנה למשל לא חשבתי ש"עג'מי" הוא הטוב מבין המועמדים, פשוט היה לי ברור כל כך ש"סרט לבן" יזכה שמצאתי את עצמי מאוכזב בשביל מיכאל האנקה יותר מאשר בשביל ירון שני וסכנדר קובטי.
עקב האמור לעיל, לצפיה ב"הסוד שבעיניים" ניגשתי מסוייג. אחרי הכל, כמה טוב הוא כבר יכול להיות אם הוא זכה באוסקר הזר? הרי מ"פרידות" כבר נכוויתי. ואכן, מדובר אמנם בסרט טוב יותר מהזוכה דאשתקד, אבל עדיין נראה שהאקדמיה האמריקאית פשוט אוהבת את הסרטים הזרים שלה כמה שיותר אמריקאיים. החדשות הטובות – זה עדיין לא אומר שהם גרועים.
בנחמין אספוזיטו, עובד משרד המשפטים, פורש לגמלאות לאחר שלושים שנות עבודה ומחליט לכתוב ספר על רצח לא פתור שמטריד את מנוחתו. הוא חוזר לאותו משרד ופותח מחדש את התיק, תוך שהוא חוזר לאהבה לא ממומשת שהייתה לו כלפי שופטת שעבדה לצידו.
הסיפור נע על שני צירי זמן – אז והיום. סיפור ה"אז" מעניין ומותח, בזמן שסיפור ה"היום" צפוי ברובו – עד לסופו המפתיע.
הסרט פועל היטב על פי הקלישאה התסריטאית ההוליוודית, הקובעת ש"90% מהסרט זה הסוף שלו". לעומת זאת, עד לאותו פיתול מעניין מתעטפת עלילת המתח בסיפור אהבה לא משכנע, שקצת מעכבת אותו ולוקחת אותו לכיוונים דביקים. כל הסיפור על האהבה בין אספוזיטו למעסיקתו נתפס כתמוה בעיניי, והוא פשוט לא מבושל מספיק. ייאמר עם זאת להגנתו, שלהבדיל מ"סרט לבן", "הסוד שבעיניים" לא מציג יומרות גדולות, אלא עושה את מה שכל סרט צריך בסוף לעשות – לספר סיפור היטב. כשמצליחים להתעלם מרגעיו האמריקאיים הנדושים, מוצאים בו באמת סיפור מעניין שמשוחק נחמד, מצולם יפה ואפילו מצחיק לפרקים.
הבמאי של הסרט, חואן חוסה קמפנלה, ביים פרקים ב"האוס", "חוק וסדר" ואפילו פרק אחד ב"30 רוק". בסרט הזה נרשם לזכותו הישג מרשים בשוט אחד רציף, ארוך-ארוך, שמתחיל במבט על אצטדיון בגובה מעוף-ציפור, ונגמר במעצר מותח בקומת הקרקע שלו. השוט הזה, שלמעשה מורכב משישה שוטים שקשה מאד להבחין מתי הם מתחברים, מותיר את הצופה נדהם, ונוסף לסצנות הסיום הוא שווה את כל הצפייה בסרט.
כמו כן, את "הסוד שבעיניים" גונב במשחקו גיירמו פרנסלה, קומיקאי מוכר בארגנטינה, שמגלם את פאבלו סנדובל, חברו האלכוהוליסט והמבולבל של אספוזיטו. מלבדו, הסרט עטור דמויות משנה מעניינות שמוסיפות לו נפח עלילתי מספק.
בסופו של יום, כסרט "אמריקאי" זר, "הסוד שבעיניים" עדיין עולה על רוב הסרטים האמריקאים הטיפוסיים.

כתב: יותם קניספל

2001: אודיסאה בחלל

מאת: זוהר שרון, "פסקולנוע"

שלום רב,
חידה לי אליכם: מה משותף לפרסל, באך, ויואלדי, מוצרט, בטהובן, שוברט, רוסיני, אלגר, ריכארד ויוהאן שטראוס, ברטוק, פנדרצקי וליגטי (מלבד היותם מלחינים מפורסמים…)?
[רמז: 2 צלילי פסנתר מטרידים ועיקשים השבים וחוזרים על עצמם שוב ושוב. ושוב...]

עדין מחפשים את התשובה?… הנה רמז נוסף:
קוֹ‏מְפוֹ‏זִיצְיָ‏ה (או מִחְבָּר) באמנות היא תוצר היחסים בין אובייקט לבין מסגרת היצירה האמנותית, וכן בין האובייקטים השונים בתוך היצירה… בבחירת הקומפוזיציה ממקם היוצר את האובייקטים ביצירה על מנת לכוון את האדם שנחשף ליצירה לנושאים מרכזיים ביצירה… פירוש המילה קומפוזיציה הוא מיקום-יחד (com-position). (מתוך "ויקיפדיה")

נו טוב, נראה לי שמתחתי אתכם די והותר… התשובה היא סטנלי קובריק

עם השנים הפך הפסקול לחלק בלתי-נפרד מהסרט עצמו, והשימוש בו חשוב לא פחות מהשימוש באמצעים הויזואליים (זוויות הצילום, תפאורה, תאורה, תלבושות וכו'). ביצירתו הקולנועית המפוארת של הבמאי המנוח סטנלי קובריק, הכוללת שלל המצאות קולנעיות, היה לפסקול המוסיקלי מקום מרכזי וייחודי והוא רומם את השימוש במוסיקה לרמת אומנות של ממש. בסרטיו המפורסמים ביותר, הוא ערך באופן מוסיקלי ויצירתי קולאז' של יצירות מופת קלאסיות, אשר הוצאו מהקשרן המקורי ונטענו במשמעויות חדשות, לעיתים קרובות אירוניות ומתוחכמות, בתוך ההקשר הקולנועי בהן שובצו. השימוש המבריק ביצירות הקלאסיות הפך אותן לאייקונים בפני עצמם, ועבור רבים ברחבי העולם אין עוד אפשרות לנתק את המוסיקה מהקשרה הקולנועי.

לעומת היופי המוקפד שבארגון הוויזואלי והקולי בסרטיו של קובריק, מסתמן כיעור מוקפד בעיצוב דמותו של האדם, והוא מעלה שאלות מטרידות באשר לטבע האדם והעתיד הצפוי לו. הסרט "2001: אודיסאה בחלל" (1968), עוסק ביחסי אדם-מכונה, בהאנשתה של המכונה, ובחולשה הנגרמת למכונה בדיוק בשל אותו מרכיב אנושי. סרטו הבא של קובריק, "התפוז המכני" (1971), עוסק במידה רבה בהיפוכו של דבר, במכניזציה של האדם. כך או כך, קובריק בודק את הכישלון האנושי. הוא אינו מכחיש שהטוב קיים באדם. הוא פשוט דוחק אותו לפינה באמצעים אירוניים, בטענה שהוא מתעניין בצד האפל של האדם.

מוסיקה קלאסית, נחשבת בעיני רבים לייצוג מובהק של הטוב שבאדם, של פסגת יכולותיו האינטלקטואליות והרגשיות, של מופת אסתטי. ב"מיקום-יחד" (Com-Position) בין המוסיקה הקלאסית, המייצגת את הטוב שבאדם, לבין הסצנות הקולנועיות המטרידות המעלות שאלות על טבעו האפל של האדם, יצר קובריק מתח אדיר, אשר מעלה שאלות ואינו מרפה מהצופה גם זמן רב אחרי סופו של הסרט.אתם מוזמנים בחום להצטרף למסע אדם-מכונה בסרט "2001: אודיסאה בחלל" אשר יוקרן במוצ"ש הקרוב, ה- 15.5 בשעה 20:30, בסינמטק הרצליה. לפני הקרנת הסרט תועבר הרצאה בסדרת "פסקולנוע" על המוסיקה בסרטיו של קובריק.

"מר שועל המהולל"

בעקבות הצפייה ב'מר שועל המהולל', מעניין יהיה לשמוע את דעותיו של וס אנדרסון דווקא על הלחימה בעזה. צופה ישראלי יראה בסרט הזה כתב-האשמה אנטי ישראלי שמדבר, בצורה כמעט ברורה, על מצב דומה למצב ברצועה, והסרט, כמו כל סרט אנימציה, לוקח את הצד של החלש – הצד של חיות הפרא שנמלטות משלושה איכרים אכזריים.
כמו בעזה, גם בסרט הזה בורחות החיות בראשותם של מר שועל לתוך מנהרות תת-קרקעיות, ולקראת שיאו, מחליטות החיות לקחת יוזמה התקפית ולירות אצטרובלים בוערים ממעמקי הביוב, כדי לפגוע ברודפיהם האכזריים שמסוגלים להפוך גבעה לבור רק כדי למצוא שועל ערמומי אחד.
ולמרות זאת, בהנחה שוס אנדרסון עסוק מדי בלביים פרסומות ולנוע בין דירותיו בפריז וניו-יורק בשביל להתעניין בנעשה בארץ, נתעלם לרגע מהאסוציאציות שהסרט יעלה בישראל (אחרי הכל, הוא נגנז להפצה כאן, ואולי אני פרנואיד, אבל זו יכולה להיות אחת מהסיבות) – ונתרכז בעיקר. זה סרט משובח שהיופי בו הוא לא רק בעלילה הנהדרת, אלא בעיקר בביצוע המקורי והמרענן, כצפוי לסרט של וס אנדרסון. ומה שהכי טוב בו? הוא מיועד גם, אם לא בעיקר – למבוגרים.

מר שועל נושא לאישה את פליסיטי אהובתו ונהיה איש-משפחה עם גור מתוסבך. הוא נאלץ לוותר על טבעו כחיית פרא ולהפסיק לעשות את מה שהוא עושה הכי טוב – לצוד תרנגולות. כשהוא משועמם מחייו החדשים, הוא מחליט לצאת למסע ציד אחרון בשלוש חוות שכנות של איכרים מפורסמים. לרוע מזלו האיכרים מגלים אותו ויוצאים למסע הרס מוגזם כדי ללכוד אותו ואת חבריו, חיות הפרא התמימות, ביער.

גם צופים שלא אוהבים את אנדרסון כבמאי יסכימו שיש לו טביעת אצבע ייחודית, וזה מפני שלטעמי הוא קודם כל במאי של דימויים. נראה שהראש שלו מפוצץ בתמונות, תנועות מצלמה, ציורים וצבעים, והוא שב ומוצא את הדרך להציגם על המסך. לכן, העיבוד הקולנועי שלו לסיפור ילדים שכתב רואלד דאל נראה כבחירה טבעית. אותו דאל, אגב, כתב בין היתר גם את "צ'רלי בממלכת השוקולד", שעובד למסך בידי טים ברטון.

הסרט צולם בטכניקת סטופ-מושן, ונראה כאילו הוא המציא מחדש את הטכניקה, שיותר מוכרת לנו מ
מ"ואלס וגרומיט" הנפלאים. ההבעות של הדמויות ומעברי הלוקיישן ממחישים לנו שאנדרסון באמת נהנה מהמדיום החדש שמצא. הוא משתמש באמצעים ויזואליים דלים, מקוריים ומרעננים לעין, כדי לספר בצורה קולנועית מופלאה סיפור מעניין, מהנה ומרתק. כל פריים מלא בכישרון ולכל דימוי יש הצדקה, ולכן לא אחת מצאתי את עצמי פוער עיניים מאושרות מול הנראה על המסך.

התסריט נכתב בידי אנדרסון וחברו נוח באומבך, שכתב וביים בעצמו לאחרונה את "גרינברג", שיוקרן בסינמטק ב-27 החודש. זוהי עבודתם השנייה יחד, אחרי שכתבו את "עמוק במים" (2004). העלילה מלוטשת, מעניינת, ובעיקר רלוונטית, שכן מר שועל מייצג פן אנושי לחלוטין – פן של גבר שלא מוכן להתפשר ולוותר על טבעו, גם אם הוא הרסני, ואפילו כשיש לו משפחה. את המבוגרים שואל הסרט מי הוא הגבר שיכול להיות אבא, ומה המחיר של להתחתן ולהביא ילדים לעולם כשאתה לא מוכן לכך במאה אחוזים.

סימן היכר נוסף ומעניין של אנדרסון הוא בבחירת המוזיקה שלו. הוא הבמאי היחיד שלא מתבייש להשתמש במוזיקה מוכרת בסרטיו. כל צופה יזהה לפחות שיר אחד שהוא מכיר ואוהב ובניגוד לטרנטינו למשל, שמצטט שירים ממקומות שמוכרים רק לו ולמוזיקאי הרלוונטי – אנדרסון דווקא צובע את הסרט שלו במוזיקה שכולנו מכירים, ומצליח לגרום לזה להיראות, ובעיקר להישמע, נכון. כשאתה מרוכז יותר בעלילה מאשר בשיר ששמעת אלפי פעמים, סימן שהבמאי עשה את עבודתו היטב.

ג'ורג' קלוני, בעוד הופעה נהדרת, מצליח להכניס את קולו המוכר לדמות של מר שועל ונראה שהבחירה בו כשחקן היא מוצדקת, מפני שגם הוא ככוכב נתפס כסוג של שועל ערמומי שיצליח להשיג כל מה שהוא רוצה. לאחר מחקר קטן גיליתי שאנדרסון הקליט את שחקניו, ביניהם גם מריל סטריפ, ביל מארי ואוון וילסון – בלוקיישן אמיתי ולא באולפן מנותק, וזה יוצר אצל הצופה תחושה שהמתרחש על המסך מתרחש באמת במעמקי היער, המרתף, או המנהרה, ובכך גם הספונטניות שבדיבור הדמויות נשמרת. אם בכל סרט אנימציה אחר הסאונד נלקח, נעבד, נערך ונחדד באלפי שלבים עד שהוא מוגש לצופה – כאן לא אחת אפשר לשמוע דמויות שבולעות מילים או מטוסים שעוברים ברקע, ממש כאילו מדובר בסיטואציה מהחיים.

נחמד לראות בלינק הזה – http://www.youtube.com/watch?v=FTMSJ_qDC6o קטע קצר שעשה וס אנדרסון בסטופ-מושן ברוח הסרט כנאום לקבלת פרס ה-national board of review לפני שנה. פרס שקיבל בעיניי בצדק. נאום תודה לא שגרתי של במאי לא שגרתי, על סרט ילדים שהוא קצת מעבר.

כתב: יותם קניספל

מתוך גליון "מערבון" מס' 6

"החבר'ה הטובים"

היופי ב"החבר'ה הטובים" הוא בכך שהוא ממשיך להיות מהנה, מעניין ומפתיע, גם בחלוף 20 שנה מיציאתו לאקרנים. הוא משתייך לסרטים שלא משנה מאיזו דקה נכנסים אליהם – קשה להוריד מהם את העיניים כל עוד הם נמשכים.

הסרט מספר את סיפורו האמיתי של הנרי היל- גנגסטר חמקמק וחכם בגילומו המדויק של ריי ליוטה, שהפך לעד מדינה והפליל את ראשי המאפיה הניו-יורקית. הבמאי מרטין סקורסזה בחר שלא לספר סיפור של שנתיים-שלוש על ההליך המשפטי המסובך שהיל עובר, אלא להתחיל את הסיפור ממש מן ההתחלה – מילדותו של היל, ולתאר תהליך של הפניית עורף לחבריו בחלוף כעשרים שנה.

את הסרט גונב ג'ו פשי בהפגנת משחק מרהיבה שזיכתה אותו באוסקר על תפקידו כטומי חמום המוח והמצחיק וחברו הטוב של הנרי. נוסף להם גם רוברט דה-נירו המגלם את ג'ימי, המאפיונר החכם והפרנואיד.

הבמאי בילי ויילדר אמר פעם שבימוי טוב הוא בימוי שבו הצופה לא מרגיש בבמאי. אמירה חכמה שסקורסזה מצליח להערים עליה. מחד, הוא מוכיח שויילדר צדק – מרוב שהסיפור מעניין וזורם קשה לשים לב לפיתוליו. מאידך, הסרט מבוים ברוב בוירטואוזיות וחן, ונראה שהנוכחות של סקורסזה מעברה השני של המצלמה מורגשת לאורך כל הדרך. סקורסזה הוא אמן הפרטים הקטנים, במאי ששולט במיומנות מעוררת הערצה בכל ארבע פינות הפריים שלו. צפו לדוגמא בלינק הבא בסצנת השוט האחד, נטולת החיתוכים, שביים הרבה לפני שטרנטינו החליט לצלם שוטים דומים ב"קיל ביל":

מעבר לתזמון הנפלא של הסצנה, לדיאלוג המעולה ולחדות הויזואלית יש בה פשוט סיפור טוב: סיפורה של אשתו של הנרי היל, קארן, שנמשכת בבת-אחת לתוך עולמו של בעלה לעתיד- זוהי הסצנה בה היא מגלה מי הוא באמת ומהן ההטבות הנלוות להיותו גנגסטר. הבחירה לא לעשות בסצנה הזאת חיתוכים מוצדקת מבחינת הצילום והאמירה כאחת – ההימשכות לעולם הפשע היא בלתי נמנעת, מהירה וחלקה.

סקורסזה הגדיר פעם את "החבר'ה הטובים" כ"סרט שלם על בחורים ב-'מדיום-שוט'", ולכן שווה להתייחס לשימוש החכם שהוא עושה במדיום-שוטים בו הוא תופס לרוב את שלוש הדמויות המרכזיות – הנרי, טומי וג'ימי – בפריים אחד.
הסרט עוסק ב"חבר'ה" לא פחות משהוא עוסק בפושעים. זהו סיפור על חברות גברית מיוחדת שהופכת למערכת של בגידות, הרבה לפני שג'אד אפטו לקח את הז'אנר הזה לכיוון קומי בסרטי ה"bro-mance" שלו. הסרט עוסק גם בבחירה משונה באורח חיים. לא רק שסקורסזה נמנע מלשפוט את הפושעים שלו, הוא אפילו מצדיק אותם לעיתים. התהליך שעובר הנרי היל הוא תהליך של "התאזרחות", בה הוא נהיה "an average nobody", להגדרתו. מעתה יצטרך לחיות את המשך חייו "like a schnook", בניגוד למעמדו כ-"wise-guy", בו הוא פותח את הסרט.

מעטים הסרטים שמחדשים כל כך בנועזות שבבימוי המצלמה ובעריכה שלהם כמו הסרט הזה, שמתגלגל כמו כדור שלג נטול מהמורות עלילתיות. כמו סרט גדול באמת, סקורסזה בנה סוג של אב-טיפוס קולנועי בשפה חדה וזריזה, שכל מי שינסה לשחזר אותה אחריו יראה מושפע- במקרה הטוב.
הגאון הנוסף (ובעיני היחיד) שהצליח לחדש בנועזות משלו הוא פול תומאס אנדרסון, שבקע מקליפתו לראשונה ב"לילות בוגי", עם שפה קולנועית שהזכירה את השפה שסקורסזה מדבר בה בסרט הזה. מעניין לבחון את נקודות ההשקה בין הסרטים האלו – השוטים המרהיבים, הארוכים, הרציפים, העריכה התוססת והשימוש המופרז במוזיקה, שמזניקים את הסרט מהילוך ראשון לחמישי מבלי שהצופה מרגיש שהבמאי לוחץ על הברקס.
זוהי דרכו של במאי גדול באמת, וסקורסזה עושה את זה כאן הכי טוב. אסור לפספס את הסרט הזה על מסך גדול, והנה קיבלנו הזדמנות.
שישי 30.4 בשעה 14:00 בסינמטק הרצליה. אחר כך שותים בירה ב"תיאודור" ב- 10 שקלים, והולכים הביתה ברגל.

מקבץ ראשון של טריילרים מבטיחים לחודש מאי המהולל של סינמטק הרצליה

זמנים מודרניים – צ'ארלי צ'פלין
הנווד האהוב בעל הכובע המרופט ומקל ההליכה כורע תחת נטל העבודה במפעל, מסתבך בין גלגלי השיניים של פס הייצור ומפוטר. הוא נקלע להפגנה קומוניסטית, נעצר ע"י המשטרה ומתאהב ביחפנית מתוקה שמאמינה שכל מה שזוג צריך הוא קורת גג. קומדיה אילמת, עשירה במוסיקה וקולות רקע על שחיקתו של הפרט במערכת הקפיטליסטית.

מר שועל המהולל – ווס אנדרסון
ע"פ ספרו של רואלד דאל. פליסיטי בהריון ומר שועל נושא אותה לאישה. השניים משתכנים בדירת מידות הממוקמת בגזע עץ ומגדלים את בנם – גור שועלים מתוסבך למדי. ההרמוניה מתערערת כשמר שועל מחליט לצאת למסע ציד אחרון לזכר נעוריו הפרועים ומעורר את חמתם של אשתו הדומיננטית ושכניו המרושעים.

חיקוי לחיים – דאגלס סירק
לורה מרדית' היא אישה לבנה, יפה ובעלת שאיפות בתחום המשחק והדוגמנות. אנני ג'והנסון היא חסרת בית שחורה וגאה המחפשת עבודה. השתיים נפגשות במקרה על חוף הים, ובאותו יום נרקמת ביניהן ידידות אמיצה שנמשכת שנים רבות. סרטו הקלאסי של דגלס סירק בוחן בתבונה נושאים כמו יחסי אמהות ובנות, גזענות, אלימות נגד נשים, אנוכיות והקרבה.

רוג'ר ואני – מייקל מור
סרטו הראשון של הקולנוען האקטיביסט מייקל מור ("פרנהייט 11/9") שינה את האופן בו נעשית יצירה דוקומנטרית בעולם. מור יוצא לשטח שברצונו לשאול שאלות נוקבות את רוג'ר סמית, יו"ר מועצת המנהלים של חברת ג'נרל מוטורס, שסגר את מפעל יצור המכוניות שבעיירה פלינט, מישיגן, והותיר 30,000 מתושוביה מובטלים. מייקל מור הוא בן למשפחת פועלים מפלינט.

ד"ר פרנאסוס – טרי גיליאם
מעשייה עתירת דמיון מאת טרי גיליאם – האנימטור מבית "מונטי פייטון" ובמאי הסרטים "ברזיל" ו-"הרפתקאות הברון מינכהאוזן". הד"ר פרנאסוס הפסיד את בתו לשטן בהתערבות ומנסה להשתחרר מהחוב בעזרת חבריו ללהקת קרקס המונה את בתו היפה, גמד זעוף פנים, אסופי זריז ידיים וגבר מסתורי הטוען שאיבד את זכרונו לאחד שניסה להתאבד.

פנים מול פנים – אינגמר ברגמן
ד"ר ג'ני איזקסון היא פסיכיאטרית אחראית ומלאת חמלה שנשואה באושר. על חייה מעיבים חלומות אימה וזיכרונות מבית סבה וסבתה הנוקשים. בנסיון להתמודד עם השדים שרודפים אותה היא מתנתקת מסביבתה ולבסוף מתמוטטת. לראשונה בחייה הופכת המטפלת למטופלת, ותהליך ההחלמה ארוך ומורכב.

רעב

"רעב" הוא סרט יוצא דופן. על זה יסכימו הצופים שאהבו אותו פה אחד- או שנאו אותו. ראשית, יש בו כמה מהשוטים והסצנות החזקים והמזעזעים ביותר שנראו על המסך בשנים האחרונות, ומנגד קשה שלא לחשוב האם עומד מאחוריו ניסיון, לעיתים נואש, להכות בהלם את הצופה. עם זאת, צופים שיודעים להעריך שוטים ארוכים, משחק אבסולוטי ובימוי חד ונקי, ימצאו בסרט הזה יצירת מופת חזקה שקשה לשכוח.

הסרט מתרחש בשנת 1981 במתקן כליאה מחוץ לבלפסט, בשיא ימי מחאתם של אסירי המחתרת האירית, שדורשים לשמור על זכויותיהם האזרחיות גם כאסירים. המחאה, שמתחילה בסירובם של האסירים להתקלח, להתגלח או ללבוש מדים, ממשיכה במריחת צואה על קירות התאים, התנקשות מחוץ לכותלי הכלא בסוהרים, ונגמרת, לבסוף, בשביתת רעב.

הסרט נע על ציר שבין שלוש דמויות מרכזיות – הראשון הוא אסיר צעיר מרגע הגעתו לכלא, השני הוא סוהר, שמייצג כביכול את הצד ה"ממסדי" מעברה השני של חומת הכלא, והשלישי, אשר מבוסס על דמות היסטורית אמיתית – בובי סאנדס, אחד מהלוחמים הבולטים של המחתרת האירית ומאמין אדוק בעצמאותה של אירלנד המאוחדת. ככל שהעלילה מתקדמת מקומו של סאנדס בסיפור גדל ועמו גם ההזדהות של הצופה.

אי-הבהירות בתחילת הסרט בנוגע לשאלה מיהו הגיבור – הסוהר, האסיר או בובי סאנדס, הופכת את הסרט להרבה פחות נגיש מבחינה עלילתית, אולם הבחירה האמיצה הזאת הופכת את הסרט למיוחד. כל הדמויות מעניינות וכולן יכולות 'להחזיק' את הסרט.

זהו סרטו הראשון של הבמאי, סטיב מקווין (אין שום קשר לשחקן המנוח). מקווין הינו אמן אירי מוכר בעולם, דבר שניכר בתשומת הלב המדויקת שלו לפרטים, ההימנעות משימוש במוזיקה, הסאונד הנטורליסטי, הצילום יוצא הדופן ומתן עדיפות לדימויים עשירים על פני עלילה. כמו כן אין בסרט התחלה אמצע וסוף "לפי הספר", והוא מזכיר, לכן, מיצג אמנותי.

הצופה נכנס בנקודה ספציפית למסדרונות הכלא ויוצא מהם בנקודה אחרת. קולנוען אחר, שהיה מגיע מאסכולה שונה, אולי היה בוחר לצלם את אותו הסרט בסגנון ליניארי ומוכר, ולהפוך אותו לביוגרפיה שגרתית על בובי סאנדס.

מייקל פסבנדר, שמגלם את סאנדס, גונב את ההצגה במשחק שלא נראה כדוגמתו – אלו הן עצמותיו האמיתיות שבולטות ככל ששביתת הרעב נמשכת. הצופים יכולים לזהות אותו גם מסרטים כמו "מחוץ למים" או אפילו "ממזרים חסרי כבוד"- תפקידים אותם ניתן ודאי לזקוף לזכות הופעתו בסרט הזה.

בסצינה בת-שוט-אחד, שנמשכת כמעט עשרים דקות, אנו צופים בבובי סאנדס מדבר עם כומר על שביתת הרעב בה הוא מתכוון לפתוח, שיחה שמתפתחת לדיאלוג מבריק על הקרבת הגוף האנושי עבור מאבק פוליטי.

וכך, בחלקו האחרון של "רעב" הסרט דורש מצופיו להתמודד עם תיעוד פתולוגי וכמעט פורנוגרפי של השפעות שביתת הרעב על גופו של סאנדס, מבלי לחסוך מהצופה את הפרטים הלא נעימים וללא מניפולציות קולנועיות נפוצות כמו שימוש במוזיקה או דיאלוג.

זה השלב שבו מעמיד הבמאי את הצופה במבחן, וזהו השלב בו אני כבר התרחקתי – ההזדהות שלי כצופה התחילה להתערער. התרכזתי יותר בהימנעות מהזוועות ופחות בתחושת אמפתיה כלפי סאנדס.

"רעב" הינו נדבך מרכזי בתיעוד קולנועי של זיכרון המאבק האירי, כהמשך לסרטים זכורים כמו "בשם האב" של ג'ים שרידן או "בלדי סאנדיי" של פול גרינגרס, אך הוא יוצא דופן, מפני שהוא לא מתחיל מנקודת-מוצא של אמפתיה או שיפוט, ולא נוצר כדי לקדש את זיכרונם של קורבנות המאבק. הוא אפילו לא נוקט עמדה ברורה לגביהם, והצופים נאלצים להסיק את המסקנות לבד.

חסרונו העיקרי של הסרט הוא בכך שהדמויות לא באמת חודרות ללב הצופה. צופים שלא מכירים את סיפורם של אנשי המחתרת האירית עלולים להישאר באוויר בשל העדרה של הקדמה היסטורית או של "יישור קו" עלילתי– כאילו הסיפור ומרכיביו אמורים להיות כבר ברורים מאליהם.

ובכל זאת – מומלץ שלא להחמיץ. עם תצוגת משחק מרהיבה ובימוי אמיץ ומותח, "רעב" הוא קולנוע פיוטי, מצמרר, ובעיקר מעניין.

יותם קניספל